כשאנחנו פוגשים את מה שאי אפשר לרפא
ג'נקינסון משתף תובנות מתוך ניסיונו הרב בליווי פליאטיבי, ומדגיש את חשיבות התקשורת הכנה, את מקומו של האבל ואת מציאות הליווי בקצה החיים. • אתגור "מסחר המוות" הפליאטיבי: ההכשרה הרפואית מקדשת "ריפוי" ו"תיקון", ומתוך כך מניחה שהליווי הוא אירוע רפואי שרגשות רק קוטעים אותו — ולא חוויה אנושית עמוקה. • תפקיד השפה: הצורך "לעצב שפה" שבה אומרים את אמיתות הגסיסה בפשטות; הימנעות מאמיתות אלו היא "רשלנות רפואית". • טבע האבל: האבל אינו בעיה שיש לפתור או לטשטש בתרופות, אלא "מיומנות" השייכת לחיים מלאים. האבל ואהבת החיים הם "תאומים". • ביעות-מוות: התרבות המערבית "מבועתת-מוות", ולכן אנשים חוששים יותר מן האופן שבו יסתדרו החיים בהיעדרם מאשר מעצם המוות. • "בית הספר לעצב": קבוצה שהקים לגברים שהתקשו באובדן, שנקראה "Sad School". • חוכמת בת השבע: ילדה בת שבע החולה בלוקמיה, שהבינה לעומק את מצבה ולימדה ש"חיים מלאים" אינם נמדדים באורכם.
תגובות (0)
אין תגובות עדיין. היו הראשונים להגיב!
